סמינריון פעולתו של אוטו פון ביסמרק במסגרת המדיניות הלאומנית של גרמניה והשפעתו על מעמדם של היהודים (עבודה אקדמית מספר 1033)
35 עמודים
עבודה אקדמית מספר 1033כראש הממשלה פעל ביסמרק ראשית כל לעיצוב מדיניות פנים-פרוסית, אך בו זמנית ניהל מדיניות חוץ אנטי אוסטרית. הוא טען כי האוסטרים לא הציעו פיתרון לאומי לבעיה הגרמנית, ולכן בכדי להחליש את השפעתם הצהיר בפני הציבור הפרוסי כי הוא תומך בפיתרון הבעיה הגרמנית-לאומית[1].
בשנת 1863, כאשר פרץ סכסוך בגבול הדני, מצאו עצמן במפתיע פרוסיה ואוסטריה כבעלות ברית וכמנצחות. שיתוף הפעולה הזה שיפר באופן ניכר את מעמדו של ביסמרק בעיני הלאומנים הליברלים בפרלמנט הפרוסי, שקיוו לבנות על שיתוף הפעולה ולהגיע לפשרה כלשהי. עם זאת, פשרה מסוג זה נעשתה, בעקבות המלחמה עוד פחות מושכת בעיניו של ביסמרק[2]. הוא לא רק שלא ניסה להגיע להסדר ושיתוף פעולה עם האוסטרים אלה התגרה בהם תוך ניסיון ליצור להציג את האוסטרים כ מחפשי המריבות.
בשנת 1866 החל ביסמרק להתקוטט גם עם הפרלמנט הפרוסי ונראה היה כי כהונתו הגיעה למבוי סתום. בכדי לצאת מהמצב הכריזה פרוסיה, יחד עם בעלת בריתה הסודית איטליה, שחמדה את ונציה האוסטרית, למלחמה באוסטריה ומדינות גרמניה האחרות, שהיו בעלות בריתה. למרבה ההפתעה, ב-3 ביולי 1866, הביס הצבא הפרוסי את האוסטרים בקרב המכריע בסדובה.
לאחר הניצחון שאף הצבא הפרוסי להמשיך את המלחמה, אך כאן התגלתה שוב גדולתו של ביסמרק – הוא החל במשא ומתן עם האוסטרים שבעכבתם נחתמו הסכמי שלום אשר השאירו את כל ענייני גרמניה בידיה של פרוסיה. ניתן לראות כי, באמצעות תמרוניו, ביסמרק, הצליח להשיג את שחתר עוד מההתחלה[3].
במהלך המלחמה אירע ניסיון התנקשות בביסמרק. פרדיננד כהן-בלינד, דמוקרט גרמני קיצוני שהאמין כי הריגתו של ביסמרק תמנע מלחמת אחים בין המדינות הגרמניות, ירה בו 5 פעמים מטווח קצר אך הצליח לגרום לפציעה קלה לביסמרק. כהן-בלינד התאבד במעצר[4].
לאחר סיום המלחמה הקים ביסמרק בונד גרמני מחודש שכלל את כל המדינות הגרמניות הצפוניות והביא לאישור החוקה החדשה. החוקה כללה וויתורים ניכרים לליברלים. בחלוף ארבע שנים מהמלחמה, שונה שמה של פרוסיה ל-"רייך הגרמני" ובכך קובע מעמדה של פרוסיה באופן חוקי ומעשי. ביסמרק הפך לקנצלר של הרייך הגרמני ובמקביל המשיך לתפקד כשר החוץ. "שילוב תפקידים רב-עוצמה זה יצר עמדת מפתח בעלת חשיבות ראשונה במעלה"[5].
[1] מ. צימרמן, (עורך), משברי הלאומיות הגרמנית במאה התשע-עשרה והעשרים, ירושלים תשמ"ג. עמ' 98
[2] שולמית וולקוב, "איחוד וחירות בגרמניה המודרנית" מנפוליאון עד ביסמרק, בהוצאת משרד הביטחון ת"א 1997, ע"מ 83
[3] טל אוריאל, "יהדות ונצרות ברייך השני", הוצאת ספרים מגנס האוניברסיטה העברית, יד ושם, י-ם תשמ"ח, ע"מ 77.
[4] שם.
[5] עודד היילהרונר, "הרייך חסר המנוחה" הרייך הגרמני השני, בהוצאת מאגנס האוניברסיטה העברית י-ם, תשנ"ח, ע"מ 52 .
ביבליוגרפיה לדוגמא...
אילון עמוס, "רקוויאם גרמני", בהוצאת כנרת זמורה ביתן דביר 2002, עמודים 124
היילהרונר עודד, "הרייך חסר המנוחה" הרייך הגרמני השני, בהוצאת מאגנס האוניברסיטה העברית י-ם, תשנ"ח, ע"מ 52-60.
טל א., "יהדות ונצרות ברייך השני ", הוצאת ספרים מגנס,האוניברסיטה העברית, יד ושם רשות הזיכרון לשואה ולגבורה י-ם, תשמ"ח, ע"מ 77.
B. Welington The German Right 1860-1920. Political Limits of the Authoritarian Imagination, Toronto 2006, p.182
Blackbourn, David. The Long Nineteenth Century. A History of Germany, 1780-1918, Blackwell 2003, p. 158-159
Anderson, Eugene Newton Nationalism and the Cultural Crisis in Prussia, 1806-1815, New York (1966, re-edition 2010). P. 123