עבודה אקדמית צנחני הישוב העברי, אנצו סירני, חנה סנש (עבודה אקדמית מספר 2962)
43 עמודים.
עבודה אקדמית מספר 2962
שאלת המחקר
כיצד באה לידי ביטוי תגובת הישוב העברי בארץ ישראל לאירועי השואה לאור תופעת "צנחני היישוב": חנה סנש ואנצו סירני?
תוכן עניינים
פרק ראשון- ידיעות ראשונות על השואה
פרק שני-תגובות ביישוב על השואה
פרק שלישי- התארגנות צנחני היישוב
פרק רביעי- הצנחנית חנה סנש
פרק חמישי- הצנחן אנצו סירני
דיון ומסקנות
ביבליוגרפיה
הישוב העברי בארץ ישראל הגיב לאירועי השואה הנוראיים גם אם לא בעוצמה רבה. "צנחני היישוב" הוא כינויה של קבוצה של 37 צנחנים שהתארגנה ביישוב העברי בארץ ישראל במסגרת התנדבות היישוב לצבא הבריטי במלחמת העולם השנייה. 26 מתוכם הוצנחו על ידי הבריטים באירופה הכבושה בידי גרמניה הנאצית כדי לסייע במאמץ המלחמתי של בעלות הברית, והשאר הונחתו במטוסים או המתינו ליציאה במצרים, בדרום איטליה ובטורקיה אך לא נשלחו ליעדיהם.
תגובת היישוב היהודי בארץ ישראל לשואה החלה לאחר עליית הנאצים לשלטון בגרמניה ב-1933, וראשית רדיפות היהודים המאורגנות בגרמניה הנאצית. ידיעות ראשונות על פגיעה חמורה ביהודי פולין הגיעו ליישוב היהודי בארץ ישראל כבר בשלהי שנת 1939, אך ידיעה מפורטת על ריכוז השמדת היהודים בשואה הגיעה רק בשלהי שנת 1942. בעקבות זאת נערכו הפגנות ועצרות עם ברחבי ארץ ישראל, ועיתוני היישוב הופיעו כשעמודיהם הראשונים נתונים במסגרות שחורות[1].
כאשר הגיעו לארץ הידיעות על ממדי ההשמדה של יהודי אירופה במלחמת העולם השניה, הציע ארגון ה"הגנה" למודיעין הבריטי לשתף כוחות יהודיים מתוך הישוב בארץ ישראל לעזרה. הוצע שיחידות פלמ"ח תישלחנה בדרך הים או האוויר אל מעבר לקווי האויב הגרמני, אולם הבריטים הסכימו להחדיר לדרום מזרח אירופה רק מספר קטן של סוכנים. ההגנה גייסה למשימה זו אנשים מתאימים יוצאי ארצות הכיבוש[2].
הבריטים העניקו למתנדבים אימון מקצועי מיוחד שכלל לימוד צניחה, קריאת מפות ואימון בשיטות פעולה של קומנדו ומחתרת. הפעלתה של תוכנית ההצנחה החלה בשלב מאוחר של המלחמה, בשנת 1943 אך בעיקר במהלך שנת 1944 ונתאפשרה רק כאשר הבריטים היו זקוקים לצנחנים כדי להציל צוותי אוויר שלהם שנטשו מטוסים וצנחו בשטחי אויב. רוב המועמדים לתכנית נבחרו מקרב לוחמי הפלמ"ח וחלקם מה'מחלקה הגרמנית', כמו כן נבחרו מועמדים מקרב מתנדבי היישוב ששירתו בבריגדה היהודית במסגרת הצבא הבריטי ומקרב חברי התנועה הקיבוצית. רובם התגייסו דרך ועדה מיוחדת שהקימו הסוכנות היהודית, המוסד לעלייה ב' וארגון ההגנה. מעטים גוייסו במישרין בידי הארגונים הבריטיים. כ- 250 נשים וגברים התנדבו, 110 עברו הכשרה (כולל קורס צניחה בבסיס חיל האוויר הבריטי ברמת דוד), אך מחמת קשיים שונים אומנו והוכנו לפעילות מבצעית רק 37 צנחנים. [3]
חרף מאמציו, במהלך השואה, היה היישוב היהודי בארץ ישראל חסר אונים ביכולת השפעתו על מלחמת העולם השנייה ורצח היהודים באירופה (רק כמה אלפים ניצלו בזכות מאמצי ההצלה של הממסד היהודי והתנועה הציונית), אך מנגד בני היישוב התגייסו בשיעורים גבוהים לצבא הבריטי שנלחם בגרמניה הנאצית ובבעלות בריתה (כ־38,000 מתנדבים, כ־9% מכלל הישוב היהודי בארץ דאז).[אם נשאל עוברים ושבים מיהם אנצו סירני, אבא ברדיצ'ב וצבי בן-יעקב, או נכלול שאלה בבחינת הבגרות בהסטוריה על פרץ גולדשטיין ורפי רייס, קרוב לוודאי שהתשובות שיתקבלו יעוררו שוב את תגובת הזעזוע הרגילה על בורותם של הישראלים בכל הנוגע להסטוריה שלהם, ועל כך שבתי הספר אינם ממלאים את חלקם בהנחלת המורשת הלאומית.
אז איך זה שאת חנה סנש דווקא זוכרים, מזכירים ומכירים? ולמה שמה שגור בפי כל, ספרים נכתבו אודותיה, מחזות, סרטים ואפילו סדרת טלביזיה שעוררה שערוריה-זוטא? איך זה שכולם שרים את שיריה והיא משמשת דמות מופת ומודל לחיקוי והאחרים לא? והרי היא היתה רק אחת מקבוצה של 32 צנחנים שנשלחו לאירופה בזמן מלחמת העולם השנייה, אחת מן השבעה שלא חזרו ואחת משתי נשים שהיו בחבורה.[5]
מהו המנגנון המקבע אירועים ודמויות הסטוריים במה שמכונה ה"זכרון הקולקטיבי" של אומה? כיצד מעוצב הזכרון? כיצד מתייחסת החברה לגיבוריה? מי נזכר ומי נשכח? כיצד נוצר אתוס לאומי? – אלו רק מקצת מן השאלות איתן מנסה פרופ' יהודית תידור-באומל להתמודד, בספרה[6] המקיף "גיבורים למופת", היוצא לאור בדיוק שישים שנה לאחר הוצאתם להורג והרצחם של שבעת הצנחנים.
ביבליוגרפיה לדוגמא (בעבודה האקדמית כ-20 מקורות אקדמיים באנגלית ובעברית)
כפיר א', חנה סנש, הוצאת משכל (2023)
ספר העובדות העולמי של הסי. אי.איי. CIA, 2022
בר-זוהר מ', קיצור תולדות ישראל, הוצאת ספרי חמד (2018)
גליק ר', אסורה בארץ חדשה: סיפורה של המהגרת חנה סנש, פרדס הוצאה לאור
באומל יהודית תיאודור, גיבורים למופת: צנחני היישוב במלחמת העולם השנייה ועיצוב הזיכרון הקולקטיבי הישראלי, הוצאת מכון בן-גוריון, שדה בוקר; אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, באר שבע