עבודה על מיתוס הצבר בקולנוע הישראלי. יחסי דתיים חילוניים (עבודה אקדמית מספר 4753)
49 עמ'.
הצבר הוא יציר כפיו של החלוץ אשר שאף לראות בבנו את בבואתו הערכית והמגשימה. הבן צמח וגדל לכדי דמות מיתולוגית בעיקר בתקופת בעיקר בתקופת הקרבות של מלחמת השחרור בעידודו הצמוד של אביו החלוץ.
תחילה היה השם "צבר" או "סאברעס", כינוי גנאי בפי אנשי העליה השניה והשלישית, אך מהר מאד הפך להיות נושא הערצה ולתקווה. הוא הפך להיות דמות מיתולוגית, אב טיפוסית, שיצרה תבנית מוצקה לבני הארץ העתידים להיוולד.
הצבר היה לנסיך, לצבר עליון: אין בו פחד, חולשה, תאוות בצע, חנופה, גלותיות. תכונתו המרכזית – יליד הארץ, פרי של תקוות דורות. עומד בניגוד לכל מה שהיה היהודי בגולה. עברי ולא יהודי. הצבר ישים קץ להשפלות אבותיו. כל מה שחסר ביהודי היה בצבר: כח, בריאות, עבודת כפיים, שיבה אל האדמה, שורשיות.
כך, באופן פאראדוקסאלי, נוצרה דמותו של בן הארץ כשהיא מוכתבת ע'י תפיסת העולם שנוצרה בגולה. היא אינה יצירה צברית מקורית אלא פרי המצאתו של היהודי בגולה. הצבר המיתולוגי, הוא ניגודו של היהודי המושפל, אך גם בנו אהובו. הוא גדל וטופח ע'י אב נחות. הדגם צמח מתוך מגמה לייצר אדם חדש.
אלה שכתבו אודות הצברים בטקסטים שלהם, בסיפורים, בשירה, בפזמונים, ובמאמרים פוליטיים, לא המציאו את הדגמים כדי שיישארו על הנייר, או סתם למטרות ספרותיות. הייתה זו בניה מתוכננת של מודל מתוך מטרה אידאליסטית ליצר עם חדש, ומערכת ערכים חדשה, מתוך תקווה להקים תרבות חדשה, חיובית ושונה, אשר תנהיג את החברה הישראלית.
(בעבודה האקדמית כ-20 מקורות אקדמיים באנגלית ובעברית)