עבודה אקדמית אמנות ישראלית, איקונוגרפיה של הצבר לעומת דמות החלוץ באמנות (עבודה אקדמית מספר 5755)
29 עמודים.
עבודה אקדמית מספר 5755
שאלת המחקר
כיצד באה לידי ביטוי האיקונוגרפיה של הצבר לעומת דמות החלוץ באמנות?
תוכן עניינים
מבוא
החלוץ
הצבר
המהפכה הציונית כדת אזרחית
החלוציות כדת
עיצוב הזיכרון הציוני.
אתרים ציוניים מקודשים.
פרק ראשון . החלוץ.
מי הם החלוצים?.
חלוציות
חזות החלוץ
הגוף החלוצי.
עבודת האדמה
החוויה החלוצית.
מיתוס החלוץ העברי
חגים לאומיים ומסורת ציונית חלוצית
דימוי החלוץ בראי מלחמת העולם השנייה
סוכני החברות הלאומיים
שירים וסיפורים לילדים ולנוער
הוראה חלוצית, ספרי לימוד מגויסים וספרות ילדים ברוח הציונות
פרק שני . הצבר.
הכינוי "צבר".
חזות הצבר.
חוסן נפשי ואיפוק רגשי
שלילת היהודי הגלותי. הצבר כהתגלמות היהודי החדש
המיתוסים הציוניים.
החינוך הציוני
פרק שלישי . החלוץ והצבר בציור וברישום.
הפועל והעבודה
ייצוג דמות החייל בשנת
ראובן רובין .
מוכר השבשבות
דיוקן עצמי עם פרח
משה והסנה הבוער
פירות ראשונים.
יוחנן סימון . .
ציור קיר בקן "השומר הצעיר"
מהפכה.
נוער בקיבוץ
רישומי הצבר .
נחום גוטמן.
מרישומי נחום גוטמן.
סיכום.
ביבליוגרפיה.
נספחים . רישומים וציורים נוספים.
רשימת יצירות
האתוס הציוני שולל את היהודי הגלותי ואת קיומו. הוא שואף לבריאה של "אדם חדש" ו״עם חדש", שלא יהיה נגוע במחלות הגולה. הציונות נתנה ל"יהודי החדש" את השם "עברי". היהודי החדש הוא אדם בעל חוסן ובריאות גופנית, אמיץ, עובד אדמה, קרוב לטבע, מגן על עצמו ונלחם במתנכלים לו. תרבותו ושפתו - עברית.
התגלמות היהודי החדש היא ה"חלוץ" - ההולך לפני המחנה. החלוץ עלה ארצה, הקדיש את חייו לארץ והוא זה שהכשיר את הקרקע וסלל את הדרך לעם שיבוא בעקבותיו.[3]
צמח הצבר הובא ממרכז אמריקה לאדמת ארץ ישראל לפני כמאתיים שנה ואוקלם בה. קליטתו בארצנו עלתה כה יפה עד שהוא נעשה לאחד מסמלי המקום המובהקים של הארץ.
הצבר הופיע בציורים ובשירים של אמנים ישראלים ועוברי אורח כסמל חזותי לנוף הארצישראלי עוד לפני שהשתמשו בו ככינוי וסמל לילידי הארץ.
השימוש במילה "צבר" כשם כללי לדור בני הארץ החל בשנות השלושים. כינוי זה התפשט באירופה בסוף המאה ה-19 ונעשה לאחד הקודים המרכזיים של התנועה הציונית.[4] בשנות השלושים והארבעים הכינוי "צבר" שימש כמקביל לכינוי "עברי" ובשנות החמישים הוא החליף אותו.
בשנות השלושים ובעיקר בשנות הארבעים הפך הכינוי "סברס" מכינוי גנאי לכינוי חיבה. הדגש היה לא על קוציו הדוקרים כי אם על פריו המתוק - ממש כמו בן הארץ שהחספוס הגברי החיצוני שלו מסתיר כביכול נפש עדינה ורגישה.[5] השוואה סמלית נוספת - כמו שהצבר צומח פרא על אדמת המקום כך בני הארץ גדלים כביכול באופן טבעי מתוך אדמת מולדתם האמתית.
עד מהרה החלו בני התקופה ובעיקר האמנים להשתמש בכינוי ובסמל "צבר" ואט אט השרישו אותו בתודעה הקולקטיבית.
ביבליוגרפיה לדוגמא (בעבודה האקדמית כ-20 מקורות אקדמיים באנגלית ובעברית)
אחימאיר, אורה. היצירה העברית בארץ ישראל, עם עובד. אלמוג, עוז. הצבר - דיוקן, עם עובד / ספריית פועלים.
ארבל, רחל. כחול לבן בצבעים: דימויים חזותיים של הציונות , עם עובד.
בר אור, גליה. "תמונות מחיי העבודה", עבודה עברית: אמנות ישראלית, משכן לאמנות, ע"מ 59