עבודת גמר ירושה חיים גורי (עבודה אקדמית מספר 8772)
12 עמודים.
עבודה אקדמית מספר 8772יְרֻשָּׁה / חיים גורי
הָאַיִל בָּא אַחֲרוֹן. וְלֹא יָדַע אַבְרָהָם כִּי הוּא מֵשִׁיב לִשְׁאֵלַת הַיֶּלֶד, רֵאשִׁית-אוֹנוֹ בְּעֵת יוֹמוֹ עֶרֶב.
נָשָׂא רֹאשׁוֹ הַשָּׂב. בִּרְאוֹתוֹ כִּי לֹא חָלַם חֲלוֹם וְהַמַּלְאָךְ נִצָּב – נָשְׁרָה הַמַּאֲכֶלֶת מִיָּדוֹ.
הַיֶּלֶד שֶׁהֻתַּר מֵאֲסוּרָיו רָאָה אֶת גַּב אָבִיו.
יִצְחָק, כַּמְּסֻפָּר, לֹא הֹעֲלָה קָרְבָּן. הוּא חַי יָמִים רַבִּים, רָאָה בַּטּוֹב, עַד אוֹר עֵינָיו כָּהָה.
אֲבָל אֶת הַשָּׁעָה הַהִיא הוֹרִישׁ לְצֶאֱצָאָיו. הֵם נוֹלָדִים וּמַאֲכֶלֶת בְּלִבָּם.
מילים קשות:
ראשית אונו= בנו בכורו. מאכלת= סכין לשחיטה. שב= זקן, ישיש. בעת יומו ערב = לעת זקנתו, כשקרבו ימיו למות.
סיפור העקדה המקראי:
סיפור עקידת יצחק (בראשית כ"ב) מהווה נקודת שיא למבחני אמונה שעורך אלוהים לאברהם אבינו. לאחר שורה של ניסיונות אלוהים מנסה את אברהם בפעם האחרונה, ואברהם עומד גדם בניסיון האחרון הגורלי והמכריע. הסיפור המקראי מהווה עדות לבחירת אלוהים באברהם ובזרעו לשאת את הייעוד האלוהי. ההסבר של סיפור העקדה על-פי הפשט: ה' ניסה את אברהם, כדי לדעת אם הוא ירא אלוהים. אברהם נדרש להקריב לה' את בנו היחיד משרה אשתו, יצחק שנולד להם בזקנתם, ואמור להיות ממשיכו של אברהם, ממנו יצמח לגוי גדול (בראשית י"ז 19, כ"א 12). אברהם עמד בניסיון. הוא עקד את בנו על המזבח, והניף את המאכלת על מנת להקריבו, אך ברגע קריטי זה קרא לו מלאך ה' מן השמים ועצר בעדו. במעשה זה הוכיח אברהם את מסירותו המוחלטת לה'. חיים גורי מחולל שינוי בסדר האירועים הנזכר בשיר: " והנה איל אחר נאחז בסך בקרניו. וילך אברהם ויקח את האיל ויעלהו לעולה תחת בנו". בנקודה זו מתחיל השיר שלפנינו: "האיל בא אחרון". השיר נפתח לכאורה בסיום הסיפור אך מציין את השפעתו של אותו המעמד על הדורות הבאים.
בית ראשון: השיר נפתח בבואו של האיל, הפתרון לאחד הקונפליקטים הגדולים במסורת היהודית. הנכונות להקריב את הבן כאות לנאמנות לאל. האיל בא כתשובה לשאלתו של יצחק שנרמזת בשיר " ולא ידע אברהם כי הוא משיב לשאלת הילד". יצחק שואל את אביו בסיפור המקראי" "ואיה השה לעולה?" תשובת אברהם "אלוהים יראה לו השה". התשובה של אברהם איננה מספקת תשובה מספקת לילד השואל. בואו של האיל הוא שמספק פתרון ודאי, הצלה עבור יצחק. הבית מסתיים באמירה המאפיינת את אברהם ואת יצחק בנו. "ראשית אונו בעת יומו ערב"- יצחק, מקבל התייחסות כאל הבן הבכור, שכוחו במותניו שנולד לעת זקנתו של אביו. יש לזכור שבנו בכורו של אברהם הוא ישמעאל שהבכורה נקנתה ממנו. בהקשר של השיר יש לכך משמעות מכרעת מאחר והבן הבכור הוא זה שזוכה לחלק המשמעותי בירושת אביו. לכאורה יש בכך הבטחה גדולה.