עבודה על רטוריקה, תורת הנאום (עבודה אקדמית מספר 1279)
2 עמ'
עבודה אקדמית מספר 1279
תחילת העיסוק במושג רטוריקה חוזר אחורה לימי יוון העתיקה, שם שימשה אמנות זו לשם דיון בעניינים פוליטיים ופילוסופיים. הראשונים ללמד את תורת הרטוריקה היו הסופיסטים, אשר כוונתם לא הייתה חיפוש האמת, כי אם הקניית כלי שכנוע. הרטוריקה של הסופיסטים התבססה על אמונה שאין אמת אבסולוטית ואין האדם יכול לרדת לחקר דבר עד סופו. סוקראטס, בניגוד לסופיסטים, האמין באמת האבסולוטית והבחין בין הדיאלקטיקה, המשתמשת בדיאלוג כנתיב אל האמת, ובין הרטוריקה, אשר שמה לה למטרה לשכנע במצב ובזמן נתונים, בלי קשר לנכונותה של התשובה. אפלטון שאף לנשל את המשכנעים הזולים והשטחיים מנחלת הרטוריקה וטען שהיא מסוגלת לסייע בחתירה אל האמת, ואין היא אלא כלי מכלי הפילוסופיה. אריטסו סבר שהרטוריקה יכולה לסייע בגילוי האמת ברבים, ובכך להגן עליה. הוא יחס חשיבות לאישיותו ואופיו של הנואם והסביר אותם באופן הבא: אישיות הדובר (ethos) היא גורם משכנע, המעיד על כך שהנואם ראוי לאמון. שני הגורמים האחרים התורמים לשכנוע הם ה-logos, כלומר השכנוע ההגיוני על ידי מילים, וה-pathos, כלומר האמצעים הרטוריים המעוררים את רגשות הקהל.