עבודה אקדמית מנצח מוסיקה, ניצוח, מנהל מוסיקאלי תזמורת פילהרמונית, תזמורת סימפונית (עבודה אקדמית מספר 6159)
15 עמודים.
עבודה אקדמית מספר 6159
שאלת המחקר
כיצד בא לידי ביטוי ניצוח מוזיקלי?
תוכן עניינים
מבוא
ניצוח הוא מעשה ההנחיה של ביצוע מוזיקלי, אם באמצעות מחוות ברורות, בשרביט ניצוח (אנ') או בלעדיו, ואם בשפת גוף מרומזת, ארשת פנים ומבטים. תזמורות סימפוניות ותזמורות קאמריות, מקהלות ותזמורות צבאיות משתמשות על פי רוב במנצחים. המנצח משתף פעולה עם אחרים בפרשנות מוזיקלית ודרמטית. ונותן ליצירה את האופי האישי לפי מיטב הבנתו ותחושתיו לגבי הביצוע. המונח במשמעותו המודרנית, באופרה ובקונצרטים, נטבע במאה ה־19. בהרכבים קאמריים הנגן הראשי מקבל עליו את תפקיד ההנחיה.
מנצח קבוע של תזמורת (בניגוד למנצח אורח), המעורב בניהול האמנותי של התזמורת או להקת האופרה, מכונה לפעמים "מנהל מוזיקלי", או, בימינו, במונח הגרמני "קאפלמייסטר". מנצחי מקהלה מכונים לפעמים "מנהלי מקהלה". מנצחים בכירים (כמו נגנים בכירים) זוכים לפעמים לתואר הכבוד האיטלקי "מאסטרו".[1]
צורת ניצוח מוקדמת היא כִירוֹנוֹמיה - הנעת ידיים, השימוש במחוות יד לסימון הצורה המלודית. צורת ניצוח זו הייתה מקובלת לפחות עד ימי הביניים. בכנסייה נותן הסימנים החזיק מטה כאות לתפקידו, וככל שהמוזיקה נעשתה מורכבת יותר מבחינה קצבית, גבר השימוש במטה, בתנועות עולות ויורדות לציון הפעמה, כך שלמעשה הייתה זו צורה קדומה של שרביט ניצוח.[2]
אין מידע רב לגבי דרכי הניצוח על אופרות בראשית המאה ה־17. ההרכבים הכליים היו בדרך כלל קטנים והנגנים יכלו לעקוב אחרי הזמרים ולנגן את הריטורנלי בלי סימונים חזותיים. בניצוח מקהלות כבר היו בשימוש אביזרים שונים לציון המקצב. גיליונות נייר מגולגלים, מקלות קטנים יותר וידיים ריקות, כולם מוצגים בשימוש בתמונות תקופתיות. התמונה המוקדמת ביותר, אולי, המנציחה סוג זה של סימון מקצב היא תחריט מהצגת הבכורה של "אַלְסֶסְט" מאת ז'אן־בטיסט לולי משנת 1674, המראה אדם, אולי לולי עצמו, ניצב בין הנגנים בפניו אל הבמה ומסמן את הקצב בדרך זו. המטה הגדול נשאר בשימוש באופרה של פריז, והיה אחראי למותו של ז'אן־בטיסט לולי - הוא פגע ברגלו במטה בשעת הניצוח ובפצעו התפתח זיהום שגרם לנמק. היצירה שעליה ניצח באותה הזדמנות לא הייתה אופרה אלא ה"טה דאום" שלו. אין עדויות להקשת מקצב במוט באופרות איטלקיות במאה ה־17. מרשימות מקבלי השכר נראה, שהמלחין תפס את מקומו לעיתים קרובות ליד כלי המקלדת, וסביר שמעמדה זו שלט במידה מסוימת בנעשה על הבמה.[3]
(בעבודה האקדמית כ-20 מקורות אקדמים באנגלית ובעברית)
ביבליוגרפיה לדוגמא:
[1] יעל צ'רני, העיקר זה הקלאסיקה: מבט עדכני על עולם המוזיקה הקלאסית, הוצאת מודן ואוניברסיטה משודרת, 2016
[2] Estrella, E. (2015). The Elements of music. Pinguin Press
[3] נתן דונביץ', מאסטרו - גדולי המנצחים בכל הזמנים, הוצאת זמורה־ביתן.
wikipedia